שאלה:
בננו בן 17 קיבל לפני זמן קצר זימון ללשכת הגיוס. שני אחיו, בני 24 ו-21 שרתו בצה"ל ביחידות שדה ועברו, תודה לאל, את תקופת השירות בשלום. בחמש השנים האחרונות נסבו שיחות משפחתיות רבות אודות השירות הצבאי ולא אחת הן נשאו אופי של "שיחות מוטיבציה" חיוביות דווקא. אני רוצה לציין שבעלי ואני חווינו את השירות הצבאי שלנו כגורם חיובי, "מבגיר" ומצעיד לקראת עצמאות. עד לפני זמן קצר הביע הבן רצון לשרת ביחידה מובחרת. אני חושבת שיש לא כל הכישורים האינטלקטואליים והפיזיים לעמוד בהצלחה במשימה. כמובן שכאם אינני מתעלמת מהחששות שיש לי ושהיו מנת חלקי במהלך כל התקופה של שירות אחיו הבוגרים בצבא.
מה שמדאיג אותי הוא שלאחרונה אני חווה את הבן בצורה מוזרה. בניגוד לעבר הוא איננו משתף אותנו בחוויותיו, מתרחק מהשיחות המשפחתיות שהשירות הצבאי עולה בהן לדיון ואף מביע ספיקות בנכונותו לשרת בצבא. לאחרונה שמעתי ממוריו בבית הספר, שהוא מייצג השקפות "שמאלניות" קיצוניות ואף השמיע באחד הדיונים בכיתת התיכון שבו הוא לומד דעות כנגד השירות בצה"ל. כאשר שוחחתי עימו על כך אמר, שיעשה הכל על מנת להיפסל לשירות מטעמים נפשיים (מה זה?). הצעתי לו לשוחח עם היועצת בבית הספר. לאחר הפגישה הראשונה סרב לפנות אליה שנית בנימוק שזו הפנתה אותו לייעוץ פסיכולוגי. לדעתו היא חושבת שהוא "פסיכי" ואין לו עניין לדבר עם מי שמזלזלת בו ובנימוקיו. מה עלי לעשות?

תשובה:
בנך מצוי בגיל ההתבגרות שהנו מלא תהפוכות ומאבקים לגיבוש עצמי. למשפחה תפקיד חשוב במתן תמיכה למתבגר בשלבים אלו. אני מבין ממכתבך שקימת במשפחתכם מציאות של שיחות משפחתיות,. כלומר שהתקשורת המשפחתית מאופיינת בדיבור פתוח פחות או יותר ושאת רגישה ל"מוזרויות", כלומר לחריגות מהפתיחות הזו וגם לשינויים בהלך מחשבותיו. עוד אני מבין שאפשר להביע במסגרת המשפחה דעות שאינן "מקובלות" – כמו הבעת חשש מפני השירות בצבא – וכי המשפחה מתייחסת לכך ברצינות. בשפה שלנו אנו קוראים למשפחה כזו "משפחה מכילה" המאפשרת לחבק בתוכה גם חריגות מהמקובל. אני רוצה לומר לך שזהו תנאי חשוב ונדרש המאפשר לכל מתבגר להתמודד עם משברים מכל סוג שהוא. במיוחד מכיון שהוא מאפשר לו לחפש במסגרת תומכת ומקבלת את דרכו האישית.
כבר אמרתי שגיל ההתבגרות מלא תהפוכות ומאבקים לגיבוש עצמי. מתבגרים בוחנים ללא הרף אמיתות מקובלות ובוחרים מתוכן את המתאימות להן ולדרכן. חיפוש הדרך הזה מאופיין בטלטלות לא מעטות. בני ה- 17 עומדים תוך כך בפני קושי נוסף. העזיבה הצפויה את הבית ה"מגונן" והיציאה למסגרת אחרת, שאומנם מציעה סיכויים של התבגרות ועצמאות יחסית, אך יחד עם זאת יש בה גורם מעורר חשש. "מה יהיה כשאעזוב את הבית? מי ישמור עלי? האוכל להתמודד לבד? האם האתגר איננו מעל לכוחותיי? האם לא אאכזב את עצמי ואת משפחתי ואת חבריי אם חלילה אכשל?" ועוד כיוצא באלו. אני משער שכל זה מעמת את בנך עם שאלות, שכרגע אין לו תשובה עליהן והמעוררות בו חשש, שלא לומר חרדות קלות. חיפוש דרך להימנע מעימות כזה הוא תגובה טבעית אצל כולנו (לא רק אצל מתבגרים). השאלה היא כיצד ניתן לחזק בבנך את האמון בעצמו ולסייע בידו להעצים את תחושתו שביכולתו להתמודד עם קשיים, שכרגע נראים לו "מזמינים כישלון".

ציינת שלבנך יש כישורים אינטלקטואליים ופיזיים לעמוד בדרישות הצבא. ציינת כמו כן שמצד אחד הוא שוקל להשתחרר מצה"ל בנימוקים "נפשיים" ומצד שני הוא איננו מוכן להיחשב כ"פסיכי". והנה זוהי דוגמה מצוינת לכך כיצד קונפליקט אמיתי בא לידי ביטוי. הוא מביע שני קולות: האחד – אני "נפשי", השני – אינני "פסיכי". נסי לראות בכך שאלה רצינית שמעסיקה אותו שניתן לתרגם אותה כך: האם אני חלש ("נפשי") או שאני יכול להתמודד עם המציאות ("אינני פסיכי")? אינני מכיר מתבגר שאיננו עוסק בשאלה הזו. הגיוס לצבא, העומד בארץ בגיל זה ממש מעבר לסף, מחדד מאד את השאלה הזו. יכולתו להעלותה על שני צדדיה מראה – לדעתי – שהוא מבקש להתמודד איתה באופן רציני. זה מדבר בזכותו.

טוב שבנך ימצא לעצמו אדם, שאיננו כרוך במערכת המשפחתית, על מנת לגלגל איתו את השאלה הזו. לאדם זר, מחונן בהבנה ובעל ידע מקצועי יכולת וניסיון רבים לעשות כן. מה שהיועצת חשה באופן אינטואיטיבי בהציעה כי יפנה לפסיכולוג איננו מרמז על "פסיכיות" שלו, אלא אולי דווקא על הבנה עמוקה ואינטואיטיבית בתועלת שטמונה בייעוץ כזה. אני מציע שתראי לבנך את תשובתי ותציעי לו לשקול ברצינות בדיקה של אפשרות כזו בשיחה אחת או שתיים עם איש מקצוע. בדיקה כזו ממומלצת בכל מקרה. היא תסייע גם לוודא, במידת האפשר, שההתלבטות של בנך איננה קשורה לגורמים נוספים – שאיננו יודעים עליהם. מכל מקום בוודאי שפגישה עם פסיכולוג איננה עושה אדם ל"פסיכי".

כדאי לנסות!

שאלה:
אבי, "קשיש" בן 70, פרש לגמלאות לפני שנתיים מתפקיד ניהולי שבו הוכיח בהצלחה מרובה את כישוריו האינטלקטואליים ואת הבנותיו ביחסי אנוש. אמי, בת 69, ניהלה במשך כל השנים את משק הבית, גידלה בהצלחה ארבעה ילדים וטיפחה את תחביביה בתחום הרקמה האומנותית. לפני שבעה חדשים נחבל אבי כאשר נפל ברחוב. הוא עבר בהצלחה טיפול רפואי מתאים וחזר פיזית לאיתנו. אני אומר "פיזית", כי כחודש לאחר נפילתו החל אבי לגלות סימנים קשים של פיזור דעת וחוסר ריכוז ואף הביע חוסר עניין בחיי היום יום. רופא המשפחה אבחן "דיכאון קל" ורשם לו תרופות נוגדי דיכאון שהיו אמורות לסייע. בשבועות האחרונים המצב החמיר מאד. הוא מסתגר בשתיקותיו. חדל לקרוא עיתונים. איננו מתעניין במתרחש סביבו ונראה שאיננו דואג להופעתו. אמא טוענת שהוא מפוזר ואיננו שועה לסביבה. כמובן שאנחנו חוששים מאד מפני תחילתה של מחלת אלצהיימר. רופא המשפחה מציע להפנותו לנוירולוג לבירור נוסף. בתכנית הטלוויזיה של "דר' פיל" צפינו במקרים דומים. אחדים מהם טופלו בהצלחה על ידי פסיכולוג או פסיכותרפיסט. בטרם ננקוט בצעד נוסף נבקש לשמוע את דעתכם "באופן כללי".

תשובה:
נפתח בהתרשמות כללית משאלתך. "קשישים", אינם שונים מבני אדם אחרים, לבד מכך שהם צברו ניסיון חיים מרשים בדרך כלל והוכיחו את יכולותיהם בתחום המקצועי והמשפחתי. היציאה לגמלאות כשלעצמה יכולה להיות צעד מבורך בתנאי שנפרשת בפני הגמלאי אפשרות להמשיך בחיים מלאי עניין ומשמעות. לא ציינת במכתבך, במה עסק אביך לאחר הפרישה. אולם אני מבין שמסלול החיים של אמך ממשיך – פחות או יותר – כסדרו, אף שכנראה עומס עבודתה פחת משהו.

רוב ה"קשישים" אינם מכינים את עצמם לתקופת הגמלאות. בשיחותיי עם רבים מהם מצאתי, כי הם מתקשים להסתגל למסגרת החדשה של אורח חיים נעדר מחויבויות חיצוניות הגם שהם ממלאים את זמנם בעיסוקים שונים – לא תמיד מאורגנים – המקנים תחושה של "חיים כרגיל". מחלה, פציעה, טיפול רפואי ממושך עלולים לפגום באופן משמעותי בתחושה הזו ומעלים שאלות לא פשוטות של תכלית ומשמעות החיים. מניסיוני למדתי שרבים מהם מתמודדים בשלב כזה באופן מודע עם תחושות של אובדן כוח, ירידה בחיוניות ואף עם מות. מדובר בתחושות סובייקטיביות לחלוטין, אולם אין להתכחש לכך שיש להן מרכיב מציאותי חשוב. הרי ככלות הכול בגיל זה כולנו קרובים יותר ל"נקודת הסוף" מאשר ל"נקודת ההתחלה". מכל מקום נראה לי שפציעתו הפיזית של אביך פתחה גם פצע נפשי שראוי להתייחס אליו ברצינות.

אנשים רבים בוחרים לשתוק, אינם מתעניינים בסביבתם ואף ממעטים לדאוג לעצמם מתוך תחושה שאין להם מה לומר לעצמם ולסביבתם. על פניו מדובר בתסמונת דיכאונית, שאליה כנראה התייחס רופא המשפחה בדרך שבחר לטפל באביך בתחילה. אני סבור שרופא המשפחה פעל בהגיון רב כאשר הציע לכם לפנות לנוירולוג במטרה לאשר, או לשלול, שלבים ראשונים של מחלה נוירולוגית כאלצהיימר. ההתייעצות עם נוירולוג אמורה להיות התחנה הראשונה במסלול הטיפול באביך. אם וכאשר תישלל מחלה זו – וכך אני מקווה מאד – יהיה צורך להמשיך בשורה של בדיקות שמטרתן להתחקות אחרי הסיבות לירידה המנטאלית שאתה מתאר. חשוב לדעת, כי ירידה מנטאלית מסוימת בגיל 70 איננה נדירה כלל. אולם היא מתאזנת בדרך כלל על ידי יכולת רגשית, ניסיון החיים והתמיכה הסביבתית שלה זוכה המטופל בסביבתו הטבעית. אם יתברר שאביך סובל מתסמונת דיכאונית הגוברת בהדרגה אציע כי תפנו לפסיכוגריאטר. מדובר במומחה לפסיכיאטריה של הגיל השלישי שהכשרתו מבטיחה אבחנה מדויקת וטיפול יעיל של הסבל הנפשי. אני משער שברקע קיים סבל כזה. הטיפול התרופתי המתאים יאפשר לחדש את יכולות "יחסי האנוש" של אביך, בעיקר להקל עליו לשוחח על הנושאים המעסיקים אותו – מדרך הטבע – במצבו. המקום המתאים, לדעתי, לקיים שיחות כאלו הוא בעבודה עם פסיכותרפיסט (פסיכיאטר, פסיכולוג או עובד סוציאלי שהוכשרו לכך). לעיתים רצוי לשתף בטיפול גם בני משפחה. ברוב המקרים שבהם נשללת מחלה נוירולוגית והטיפול התרופתי בדיכאון מוכתר בהצלחה מאפשר הטיפול בפסיכותרפיה לחלץ מהמטופל את כוחותיו הנפשיים שיעמדו לו בודאי בהתמודדותו עם מצבו.

אני מאחל לכם הצלחה!